האשה הכי יפה בעולם הזה בעיניי, היינו הולכות ברחובות השכונה, את כולם היא הכירה, כל המוכרים שאלו לשלומה, חייכו אליה ושלחו לה מבטים. אמרתי לעצמי בלב שככה אני רוצה להיות שאהיה גדולה, גם אני רוצה שיאהבו אותי ככה.
בגיל 37 גילתה עולמות חדשים, ערפולי עשן וחיים ללא בעל, הלכה על הקצה, אוהבת אקשן, מדקלמת משפטים מספרי העידן החדש, "מה שתיצרי לך זה מה שיהיה לך". "תעשי שיהיה לך טוב ויהיה לך טוב".
רק חבל שלא הפנימה דבר לעצמה, עירפולי החושים הפכו למערבולת שהורידה אותה מטה, כל יום עוד קצת.
כל יום חילקה עוד פיסה ממנה להולך אורח, לאורח לא צפוי שמצאה ברחובות העיר. כולם חברים שלה ולכולם היא מחלקת פיסות, שטרות, סיגריות וסיפורים. מאמצת לחיקה ואוהבת את כולם. מזמינה את כולם אל ביתה ושלאף אחד לא יחסר דבר.
רק לך.
נותרת בלי כלום, שרביב חיוך בפנים מקומטות, סיגריה בזוית הפה וכוסית וודקה ביד, זה מר נייס גיי שעושה לך טוב ומה פתאום, את לא מכורה לכלום. הבית לא היה נראה כך אילולא בנך היה זורק את הבדלים ושופך את הקפה על הריצפה, השירותים סתומים כבר חודש, והמים בברז לא זורמים, למה את בוכה? את שואלת אותי, מה קרה?
האישה שנשאה אותי על כפיים, הבטיחה לי שתמיד יהיה טוב, שהוריה היו הדבר הטוב ביותר שהיה לי, הלכו לנו לבסוף והשאירו את שתינו יתומות, להתמודד מול ניירת לביטוח לאומי, מול פקידי רווחה אטומים וחרשים. מול בירוקרטיות, מרצפות שחורות מלאות בדלים.
אחד אלוהינו.
נוהגת בדרכי לעבודה, באוטו לפניי סטיקר על הפגוש: "אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמיים".
ואני אומרת לאמא, מה שתצרי לך זה מה שיהיה לך, אבל מהמקום שלי ושלה, זה נשמע מתנשא וריק מתוכן. היא כבר יצרה לה את מה שיש לה, ולא אוכל ללמד אותה דבר עכשיו.
בגיל 37 גילתה עולמות חדשים, ערפולי עשן וחיים ללא בעל, הלכה על הקצה, אוהבת אקשן, מדקלמת משפטים מספרי העידן החדש, "מה שתיצרי לך זה מה שיהיה לך". "תעשי שיהיה לך טוב ויהיה לך טוב".
רק חבל שלא הפנימה דבר לעצמה, עירפולי החושים הפכו למערבולת שהורידה אותה מטה, כל יום עוד קצת.
כל יום חילקה עוד פיסה ממנה להולך אורח, לאורח לא צפוי שמצאה ברחובות העיר. כולם חברים שלה ולכולם היא מחלקת פיסות, שטרות, סיגריות וסיפורים. מאמצת לחיקה ואוהבת את כולם. מזמינה את כולם אל ביתה ושלאף אחד לא יחסר דבר.
רק לך.
נותרת בלי כלום, שרביב חיוך בפנים מקומטות, סיגריה בזוית הפה וכוסית וודקה ביד, זה מר נייס גיי שעושה לך טוב ומה פתאום, את לא מכורה לכלום. הבית לא היה נראה כך אילולא בנך היה זורק את הבדלים ושופך את הקפה על הריצפה, השירותים סתומים כבר חודש, והמים בברז לא זורמים, למה את בוכה? את שואלת אותי, מה קרה?
האישה שנשאה אותי על כפיים, הבטיחה לי שתמיד יהיה טוב, שהוריה היו הדבר הטוב ביותר שהיה לי, הלכו לנו לבסוף והשאירו את שתינו יתומות, להתמודד מול ניירת לביטוח לאומי, מול פקידי רווחה אטומים וחרשים. מול בירוקרטיות, מרצפות שחורות מלאות בדלים.
אחד אלוהינו.
נוהגת בדרכי לעבודה, באוטו לפניי סטיקר על הפגוש: "אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמיים".
ואני אומרת לאמא, מה שתצרי לך זה מה שיהיה לך, אבל מהמקום שלי ושלה, זה נשמע מתנשא וריק מתוכן. היא כבר יצרה לה את מה שיש לה, ולא אוכל ללמד אותה דבר עכשיו.
